דליפת צואה מוגדרת כחוסר יכולת לשלוט בפעילות המעי הבאה לידי ביטוי ביציאה בלתי רצונית של צואה דרך פי הטבעת.
הסיבה השכיחה ביותר לתופעה הינה חולשה של שרירי רצפת האגן אשר פוגעת ביכולת הכיווץ של הסוגר של פי הטבעת. פגיעה מסוג זה עלולה לנבוע מצבי עצירות כרוניים הגורמים למתיחת השרירים באזור לאורך זמן ובסופו של דבר גורמת להחלשותם. כמו כן, תתכן פגיעה בסוגר זה במהלך הלידה כתוצאה מביצוע חתך החיץ (אפיזיוטומיה) או בעקבות לידה מכשירנית (לדוגמא ואקום) ו/או במהלך ניתוחים באזור לטיפול בטחורים / פיסורות או לצורך הסרת גידולים סרטניים.
ליקוי בסגירת פי הטבעת יתכן גם כתוצאה מנזק לעצב המוטורי (האחראי לפעולת הכיווץ) ו/ או לעצב התחושתי (האחראי לתחושה באזור). נזק שכזה עלול להיגרם במהלך הלידה או על רקע מחלות נוירולוגיות כגון טרשת נפוצה, ארוע מוחי, פגיעות ע"ש ופגיעות בעצבים פריפריים כבמחלת הסכרת.
התופעה נפוצה בקרב נשים וגברים כאחד ושכיחותה עולה עם הגיל.
עצירות מוגדרת כתכיפות של פחות משלוש יציאות לשבוע או קושי בהתרוקנות או צואה קשה או הרגשה של התרוקנות חלקים בלפחות רבע מה"ביקורים" בשרותים.
הסיבות לעצירות עלולות לנבוע מכלכלה לא מתאימה (מחסור בסיבים תזונתיים ו/או הפחתה בצריכת הנוזלים), מפעילות איטית של המעי הגס (כפי שקורה אצל הסובלים מהפרעות אכילה) או כביטוי משני למחלה סיסטמית כדוגמאת תת פעילות של בלוטת התריס וכו'.
עצירות עלולה לנבוע גם מליקוי בתפקוד שרירי רצפת האגן הנקרא אניזמוס. מדובר במצב בו קיים כיווץ של השריר הסוגר בפי הטבעת בעת ההתרוקנות לעומת הרפיה אותה אמור השריר לעבור בו בעת. כתוצאה מכך נסגר פתח היציאה ולא מתאפשר מעבר חופשי של הצואה מכיוון החלחולת (הרקטום) החוצה.
עצירות קיימת בקרב נשים וגברים כאחד.